הרעב הנפשי רגשי הזה

"יש לנו בתים גדולים יותר, אבל משפחות קטנות יותר; יותר נוחיות, אך פחות זמן; יותר ידע, אך פחות הגיון פשוט; יותר מומחים, אבל יותר בעיות; יותר תרופות, אך פחות בריאות; עשינו את כל הדרך עד לירח ובחזרה, אבל אנו מתקשים לחצות את הרחוב לפגוש את השכן; אנחנו בונים יותר מחשבים, אך יש בינינו פחות תקשורת; יש לנו יותר כמויות, אך פחות איכות.

אלה זמנים של אוכל מהיר, אבל עיכול איטי; אנשים גבוהים, אבל אופי נמוך.

אלה זמנים המקושטים בהרבה חלונות אבל החדר עצמו ריק".

[הדלאי לאמה]


כמה חזק ומדויק התיאור הזה, של תמונת האנושות המודרנית בחברת השפע שלנו היום. אנשים רבים מאד צורכים כמויות אדירות של אוכל, אבל נמצאים בתת תזונה ככל שהדבר נוגע לאנרגיית החיים של המזון אותו הם אוכלים, שאין דבר בינה ובין הערך הקלורי של המזונות.


תמונת יחסיו של האדם עם המזון בעידן הזה משקפת תמונה רחבה יותר, שבה ככל שהצרכנות גדלה כך גדל הרעב. יחד עם האובססיה לצרכנות צמחה לה במהלך 50 השנים האחרונות תרבות ה"בארבי", המעודדת נערות ונשים להרעיב עצמן כדי להראות כמודל גופני בלתי אפשרי ולא טבעי בעליל. תוסיפו לזה את ה"יידישע-מאמע", שלא משנה אם היא פולנייה או עירקית, כי המשוואה "אוכל שווה אהבה" תקפה לרבות מהאמהות היהודיות - ובכלל.


יוצא מכך שאנחנו מתבגרים לתוך בעיות אכילה המובנות בתפישה התרבותית הכללית. בלבול משווע ביחס למזון מתפתח על קרקע ההתניה ההופכת את האוכל לפיצוי, מחזק כביכול. אך בשונה מהתמכרויות לאלכוהול או לסמים, את ההתמכרות לאוכל שהיא למעשה האכילה הרגשית, ניתן לאזן בתהליך הכרתי.


האם זה רעב לעניין? ליצירה? למשמעות? לאינטימיות? צילום: ראובן קסטרו, עיבוד מחשב

תרבות הדיאטות

תרבות הדיאטות מעודדת אנשים לאכול מדי שעתיים כמו תינוקות, שמא יהיו חלילה רעבים ואז יזללו יתר על המידה. אך למעשה, ההיפך הוא הנכון. כשאנו קשובים לגוף, למנגנון הרעב והשובע, יש לנו גבול טבעי ששומר על המידה שלנו. זהו הגבול היחידי שיכול להיות לנו, לכן הגוף צריך להיות מורה הדרך ואנו צריכים להקשיב לו ולפעול עמו בשיתוף פעולה הרמוני. אם כן, איך, בתוך ההתניות התרבותיות המעוותות שלנו, נוכל לפתח איזון שהוא טבענו המקורי?  אכילה בריאה מתאפיינת בקשב עמוק למנגנון הרעב והשובע, והיא נענית רק לרעב פיזי ולא לרעב נפשי-רגשי. זוהי הקשבה מדויקת לגוף ופיתוח אינטואיציה בריאה, המורה מה נכון לאדם באופן אישי לאכול. זהו חינוך מחדש המחזיר אותנו לסדר הנכון, הבסיסי, מעביר אותנו תהליך מודעות שמשיל את הדפוסים המקולקלים ומשיב את האדם אל צירו, אל טבעו הפשוט. הרמב"ם, שהיה אולי גדול הרופאים, דיבר על מנהגי האכילה, ואמר: "לא יאכל אדם כשאינו רעב, ולא ישתה כשאינו צמא, וישבע כדי רביע מהשובע". כלומר, ההקשבה לרעב היא הציר עליו אנחנו מבססים את האכילה במידה. זהו הגבול הפיזי שיוצר גבול ברור ותמיד ניתן לחזור אליו, גם כשמועדים לאכילה רגשית. כשאין הקשבה למנגנון הרעב והשובע, האדם יאכל ממניעים של רעב נפשי ורגשי: שעמום, חרדה, עצבנות, כעס, חוסר שקט - ואפילו שמחה. בתהליך שבו אנו רוכשים מודעות כלפי האכילה אנחנו לומדים לזהות את

מקורות הרעב שאנחנו חשים. ראשית, אנו לומדים לזהות את הרעב הפיזי, אותו יש לכבד ויש להיענות לו. שנית, אנו לומדים לזהות את הרעב שמתחפש לרעב לאוכל. האם זה רעב לעניין? ליצירה? למשמעות? לאינטימיות? - את הרעב הזה אפשר וצריך לספק בדרכים אחרות.


אוכל הוא אחד התענוגות הגדולים שלנו, וראוי שנתענג עליו. דווקא רגשי האשמה הם שמולידים אכילה מופרזת, לכן נחת הרוח שמתאפשרת מתוך אכילה מודעת היא זו המביאה לעונג, ועונג הוא חוויה רוחנית. זלילה, לעומתו, אינה מענגת כלל ועיקר. יש בה סיפוק מיידי שמתחלף מהר מאוד בצער ובאשמה. לכן, דווקא ההתענגות על האכילה יכולה להיות סימן לטיבה של האכילה. למידת ההרמוניה שמתוכה אנחנו אוכלים.


בעברית יש שלוש מילים המתארות אוכל: לאכול - זה המצב הרגיל שלנו. אנחנו אוכלים, אך לא תמיד מתוך הכרה צלולה; לזלול - זלילה היא מצב של אכילה מופרזת. של חמדנות יתר; לסעוד - מילה המתארת גם אכילה מענגת וגם תמיכה. סועד משמעו גם "תומך".


לכן בשבת אנחנו סועדים סעודה שבה כשנסעד את לבנו בהקשבה ובאהבה נהיה על מקומנו. על כן, גם על פי היהדות תיקון האכילה הוא תהליך רוחני. רבי נחמן מברסלב אמר בהקשר הזה: "יש האוכלים על מנת שיהיה להם הכוח ללמוד את דבר האלוהים; אחרים, המודעים יותר לרוחניותם, לומדים את דבר האלוהים על מנת לדעת כיצד לאכול", והוסיף: "האכילה פעולת קודש היא, ודרושה לה צלילות דעת מרבית".


הכדור הוא עגול

הברכה שמביאה עמה אכילה נכונה אינה מסתיימת בבריאותו הנפשית, הרוחנית והגופנית של הפרט. גלומה בה ברכה גדולה גם עבור החברה והכדור כולו: ככל שנאכל במידה, תהיה לכך השפעה על כל שרשרת המזון, על חלוקת משאבים נכונה, על הוקרה לאמא אדמה ועל מודעות אקולוגית. כיום, החברה המערבית צורכת כמויות עצומות של בקר, שלמען גידולו מגויסת רוב החקלאות המודרנית. האמצעים שננקטים לגידול מהיר ויעיל, הכרוך בשימוש בהורמונים, באנטיביוטיקה בחומרי הדברה ורעלים נוספים מסוגים שונים - מעודדים מחלות.

הרעב הנפשי רגשי הזה מאת שרה גילאון

בד בבד, פיתחה האמונה לפיה גדול יותר ויפה יותר הוא טוב יותר, גידולי פירות שנראים כמעט מפלסטיק וכך גם טעמם. החזרה לטבע, לצמצום הטבעי, לגידולים טבעיים ואורגניים, יכולה לבוא יחד עם תרבות צריכה נכונה. איננו מיועדים לצרוך כמויות כה גדולות של מזון. אנחנו זקוקים למזון טוב ומזין, מלא באנרגיית חיים. לכן, ככל שיותר אנשים יאכלו במידה ומתוך מודעות, יש סיכוי שהיחס לאדמה, לצומח ולחי ינבע גם הוא ממקום של אהבה וכבוד; מתוך רגישות כלפי הקיום ומתוך הקשבה ותואם. על כן אפשר לומר שבעיית האכילה, כיחידים וכחברה, יכולה להפוך להזדמנות נפלאה לתיקון. דרך הדלת הזו, של דיאלוג עם הגוף ועם האוכל, אדם יכול לעבור מסע רוחני שייפתח עבורו דלתות נוספות ויביא אותו לאיזון. הצעד הראשון במסע זה הוא הודיה על היש, על הקיים. יש להודות על המזון ולברך אותו, בכל דרך שבה תבחרו. זהו מקום של ענווה, של הוקרת תודה וכבוד שמייד מחברים לאכילה מודעת.  שרה גילאון, יוצרת ומנחת הסדנה "ואהבת לגופך כמוך", היא הילרית מוכרת ע"י האיגוד האנגלי הלאומי, מתמחה באיזון אכילה רגשית והרזייה טבעית.


*המאמר התפרסם ב nrg מעריב



טלפון: 0522424022

© 2020 שרה גילאון