הרעב הנפשי רגשי הזה

"יש לנו בתים גדולים יותר, אבל משפחות קטנות יותר; יותר נוחיות, אך פחות זמן; יותר ידע, אך פחות הגיון פשוט; יותר מומחים, אבל יותר בעיות; יותר תרופות, אך פחות בריאות; עשינו את כל הדרך עד לירח ובחזרה, אבל אנו מתקשים לחצות את הרחוב לפגוש את השכן; אנחנו בונים יותר מחשבים, אך יש בינינו פחות תקשורת; יש לנו יותר כמויות, אך פחות איכות.

אלה זמנים של אוכל מהיר, אבל עיכול איטי; אנשים גבוהים, אבל אופי נמוך.

אלה זמנים המקושטים בהרבה חלונות אבל החדר עצמו ריק".

[הדלאי לאמה]


כמה חזק ומדויק התיאור הזה, של תמונת האנושות המודרנית בחברת השפע שלנו היום. אנשים רבים מאד צורכים כמויות אדירות של אוכל, אבל נמצאים בתת תזונה ככל שהדבר נוגע לאנרגיית החיים של המזון אותו הם אוכלים, שאין דבר בינה ובין הערך הקלורי של המזונות.


תמונת יחסיו של האדם עם המזון בעידן הזה משקפת תמונה רחבה יותר, שבה ככל שהצרכנות גדלה כך גדל הרעב. יחד עם האובססיה לצרכנות צמחה לה במהלך 50 השנים האחרונות תרבות ה"בארבי", המעודדת נערות ונשים להרעיב עצמן כדי להראות כמודל גופני בלתי אפשרי ולא טבעי בעליל. תוסיפו לזה את ה"יידישע-מאמע", שלא משנה אם היא פולנייה או עירקית, כי המשוואה "אוכל שווה אהבה" תקפה לרבות מהאמהות היהודיות - ובכלל.


יוצא מכך שאנחנו מתבגרים לתוך בעיות אכילה המובנות בתפישה התרבותית הכללית. בלבול משווע ביחס למזון מתפתח על קרקע ההתניה ההופכת את האוכל לפיצוי, מחזק כביכול. אך בשונה מהתמכרויות לאלכוהול או לסמים, את הה