לתת אמון זו בחירה, לבחור באמון! כשאני מזמינה נשים לתת אמון בגוף שלהן, זה לא משנה היכן מתחילים ומאיזו דלת נכנסים, ברגע שנכנסתם פעם אחת להתחברות למקום המופלא הזה של נתינת אמון במקום אחד, תדעו לעשות זאת גם בתחומים אחרים.
לתת אמון זו בחירה, לבחור באמון! תמיד אומרים שאהבה ופחד מניעים את העולם, ומה שמנוגד לאהבה הוא פחד, גם אמון ופחד מניעים את העולם ומה שמנוגד לאמון הוא פחד. כשאנחנו מתחברים לאמון, בוחרים באמון, אנחנו חווים שחרור מלא מפחד.
הבחירה נעשית ברגע אחד- רגע הבחירה! זו בחירה שיש לקפוץ לתוכה כמו שקופצים למים. אפשר לבדוק שעות או אפילו ימים או שנים מה טמפרטורת המים?, אם כדאי לקפוץ?, ומאיזו זוית?, אבל רגע הקפיצה הוא רגע אחד, רגע הקפיצה.
כשאני מזמינה נשים לתת אמון בגוף שלהן, זה לא משנה היכן מתחילים ומאיזו דלת נכנסים, ברגע שנכנסתם פעם אחת להתחברות למקום המופלא הזה של נתינת אמון במקום אחד, תדעו לעשות זאת גם בתחומים אחרים. אני יכולה להתחיל מדבר אחד קטן, לתת אמון בגוף שלי, להקשיב לו, לתת לו אוכל כשהוא רעב ומנוחה כשהוא שבע ולסמוך עליו שהוא יודע לתת אמון שהוא יכוון אותי וידריך אותי. אם אקשיב לו אוכל גם לגלות שהרעב שלי אינו פיזי, הוא נפשי ובעצם אני רעבה לשקט ולהתבודדות ואני זקוקה לנסוע לטבע, להיות עם עצמי למשל, או רעבה לחיבוק, לריקוד, לביטוי אומנותי, לאינטימיות ועוד. A כשאני נאמנה לעצמי, מאמינה ונותנת אמון- החיים, הטבע, אלוהים תומכים בזאת ומאשרים את האמון הזה. אמון בחיים, אמון בעצמי, אמון בזרימה הנכונה שמאפשר לי לזרום, לנשום, להתרחב, לעומת פחד, ספק, עצירה, קוצר נשימה, קוצר רוח, כשאני מתחברת לאמון אני יכולה להרפות מכל אחיזה, לנשום, לסמוך, להרגיש נחת רוח, הגוף הופך משכן, מנחת לרוח.
אם זה כל כך פשוט, מדוע לא כולם נותנים אמון בקלות? נדרש אומץ בבחירה לתת אמון, אנו חוששים לתת אמון שמא נפגע, קודם כל אנחנו מבקשים הוכחות והבטחות שאם נתן אמון זה יצליח! שהיעד, החזון, מושא חלומותינו יתגשם ומיד!! וכאן בדיוק טמון הפרדוקס, אני לא אתן אמון כי זה מסוכן מדי וכך אני מאשרת את המצב הקיים. אנו מתבקשים קודם כל לתת אמון, לבחור לתת אמון ואז האנרגיה הזו תומכת, מייצרת ומאשרת את האמון שנתנו, אמון זו אנרגיה היוצרת מציאות.
יש גם לשים לב ולדייק בין אמון לבין הורדת אחריות, אני באופן אישי בלבלתי בינהם הרבה בצעירותי, למשל: לנסוע למקום שידוע שיש בו גנבים ולהשאיר הכל פתוח כי "אני נותנת אמון"- זה להוריד אחריות, לטמון את הראש בחול כבת יענה, להפקיר את רכושי ולקרוא לזה בשם "אמון", או להרגיש שהגוף שלי חלש עכשיו ואני על סף מחלה אם לא אקשיב לו ובכל זאת "למשוך" אותו מעבר לכוחותיו, בכוחות שאולים מן הרוח ולקרוא לזה "אני נותנת אמון", "יהיה בסדר" ולהתעורר חולה. זו שוב דוגמה להדחקה והורדה אחריות.
אנו צריכים לדעת שלתת אמון זו בחירה, בחירה אמיצה ואחראית, בחירה זו נעשית מתוך אחריות מלאה, הקשבה אמיתית ושמחה היצירה, להיות היוצר של חייך!
נשים מגיעות לתהליך של הרזייה טיבעית דרך אהבה עצמית ומודעות עצמית- הרזייה ללא דיאטה, אחרי שנים של ספירת קלוריות, הענשה עצמית וחשיבה כפייתית המביאה לאכילה כפייתית (התנהלות הפוכה מנתינת אמון בגוף), ומפחדות פחד גדול לתת אמון בתהליך זה, למרות שהוכחות אין סוף נצבות ומראות ששנים של דיאטות הביאו רק תסכול, סבל, שנאה עצמית והשמנת הגוף. בכל זאת נדרש אומץ לתת אמון כבחירה לפני שקיבלת הוכחה שזה "ישתלם". אני בוחרת לתת אמון בתהליך זה ונתינת אמון מלא משמעה- להוריד את לוח הזמנים ולהתמסר. לתת ליקום, לעזור. למסור את הזמן לסדר האלוהי ולסמוך על עצמי ועל גופי שנגיע לגוף שאני רוצה לעצמי היום, גוף שמבטא את מי שאני במיטבי, היום!
בתוך התהליך הזה, כל נפילה או סטייה מההתכונות העדינה של הקשבה לגופי, היא הזמנה לבחור מחדש באמון, דוגמא: לא הקשבתי לגוף שלי ואכלתי הרבה מדי, מתוך חמדנות, פחד שלא יהיה לי יותר מהמאכלים הנפלאים האלה, אני מרגישה נורא ואיבדתי אמון, כאן בדיוק הזמנה לסלוח לעצמי ולתת אמון, לחדש את החוזה, אני נותנת אמון בגופי ומקשיבה לו.
הרבה נשים שליויתי בתהליך הזה, ברגע מסוים, כששחררו לחלוטין את לוח הזמנים ואמרו " הכי חשוב לי להבריא מהחשיבה החולה הזו, הכי חשוב לי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי כפי שאני"- אז קרה הנס! כל אחת בזמן אחר, האמון ניתן ללא תנאי, ללא סטופר, ללא לוח זמנים, אז התהליך מתרחש בדיוק בזמן הנכון לי ולגופי.
בהתייחס לירידה במשקל ולאיזון אני נותנת אמון מתוך נאמנות לעצמי ואני נאמנה לעצמי בכך שאני מקשיבה באמת ובתמים לגופי ומכבדת אותו. ככל שאתן אמון בתהליך הזה אהיה נאמנה יותר ויתור לעצמי, ככל שאהיה נאמנה יותר ויותר לעצמי, אתן אמון בתהליך הזה.
בבחירה לתת אמון בתהליך הזה יש גם צניעות וענווה, הסכמה לוותר על שליטה וכפייה משום סוג, אני לא כופה על גופי דיאטת כרוב או הרעבה, אני מניחה לו לבטא רצונותי, מתי הוא רעב באמת ומאפשרת לדיאלוג הזה להתרחש, מתוך ההקשבה המדויקת הזו אני יכולה לגלות שהגוף הופך להיות ברומטר מדהים לכל התחושות בחיים, הופך להיות מצפן, מורה דרך. לדוגמה: בעת התלבטות טריוויאלית שיכולה להיות בלתי נסבלת, האם להישאר או לנסוע? למיינד יש אין סוף הצדקות לכאן ולכאן, זה זמן מצוין לפנות לגוף ולקבל תשובה, האם הגוף שלי משתוקק לנסיעה, לתזוזה או כמה למנוחה ולחוסר תנועה, הגוף מחובר ישירות לאינטואיציה והופך להיות הצינור שמחבר אותנו לאינטואיציה, ללב.
